<h1>ספר התרומות שער ס"ז חלק ב'</h1>
<h2>דף נט:</h2>
ויש לברר מי שהפקיד לחברו מעות ולא רצה להחזירם לו אלא שאמר אני תופס בהם לזכותם לפלוני בעל חובך מהו, מי יכול למימר ליה את פשעת בהו דאנא מפייס הוינא לך ומחיל לי. ובזה שאלתי פי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן ס"ט]. אני לא באתי לידי מדה זו בתופס לבע"ח בחיי לוה דמהני משום דממון דלוה הוא, ומאן דבעי לאפוקי מיניה אפילו למפרעיה לבע"ח דידיה חב לאחרים הוא, אלא אף את"ל בחיי לוה דתופס לבע"ח במקום שלא חב לאחרים קנה, כפי דעת קצת הראשונים, יכול נפקד נמי לתפוס במקום שאינו חב לאחרים, וכיון דתבעיה מיניה לפקדון ולא יהביה ניהליה משום דתפיס ליה לבע"ח מהני, דהא בעובדא דמלוגא דשטרי [כתובות פ"ה ע"א] דתפסיה בהאי גוונא מהניא לנפשיה ומהני לאחריני במקום שאינו חב לאחרים דמהניא תפיסה שאם מת אינן עושין מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו [ב"מ קט"ו ע"א] ואם נתנן לאחרים אינן נתונין, מיהו לאו לעכובי פקדון בידיה בהך טענה אלא אם תפס ובא בע"ח לב"ד זכה לו, אבל אם אין בע"ח כאן לאו כל כמיניה לומר לפלוני אתה חייב ואני תופס בו ואע"ג דאיכא מגו, שהדין נותן בכל פקדון להחזירו למי שהפקידו אצלו, ואם יש לאחרים זכות בו הרי הדין ביניהם דומה קצת למה ששנינו בתוספתא [ב"מ סוף פ"א] המפקיד שטרותיו אצל חברו אע"פ שאין כתובין בשמו הרי זה יחזיר את שלו מת יחזיר ליורשיו, ואע"פ שאלו בא אותו שכתובין בשמו זוכה בהן ומוציאין מידו, מ"מ אין לנפקד אלא למקום שנטל יחזיר, אף כאן יניח הדין ביניהם לכשיבא מלוה יאמר אני תפסתי לו, והרי שמואל חי ובית דינו קיים [ב"ק נ"ט ע"ב]. ולא עוד אלא אפילו במודה הדברים נראין שאינו יכול לעכבם עד שיבא הלוה [ואם] נאנסו בידו מי משלם לו, אם תאמר יניח בב"ד מי הזקיקו לכך, ובב"ד נמי מי לא אתו אונסין, ולא דמי להולך מנה לפלוני שאני חייב לו זכה שאם בא לחזור אינו חוזר, דהתם לרצונו זכה בו ונעשה נפקד של מלוה. ואם הלך הנפקד ומסר לבע"ח לאו פשיעה היא, ואפילו בשומר שכר לא מחייב בכלום, משום דאמר אי אהדרתינהו ניהלך לאו מינך הוי גבי להו, או מנייהו או משאר נכסיך, [וכי ליכא שאר נכסים] נמי פטור מדר' נתן כולה כדאיתא בפרק שור שנגח לענין שואל שור ושמעת מינה דלא מצי למיטען מפייס הוינא ליה ומחיל. ומאי דאיתמר בירושלמי [כתובות פי"ג ה"ב] לגבי פורע חובו של חברו עילה מצאו שלא לחייבו בזה מפני שעשה שלא ברשות וה"ל מבריח ארי מנכסי חברו כדאיתא בנדרים [ל"ג ע"א], ע"כ. וכבר ביארנו בשער נ' אם אמר לשליח הולך מנה זה לפלוני והחזיק בהם לצרכו בחוב שהיה [חייב לו מי ששלח לו] מה דינו. ודין זה שפסקנו בענין תופס שמועלת לו במטלטלין תפיסתו אע"פ שהוא מאוחר ה"מ דהוו תרוייהו במלוה ע"פ או בב' שטרות שזמנם יום אחד, או דלא אקני להו מטלטלי אגב מקרקעי דלית להו קדימה, אבל אם הם בשטר והקנה להם מטלטלי אגב מקרקעי כל הקודם זכה ומוציאו מיד מי שתפסן, וכמו שהארכתי בדינו במקומו.
